פסק-דין בתיק ת"א 5530-08

פתח דבר

עסקינן בשתי תביעות שטריות, שהוגשו בסכום כולל של 164,831 ש"ח. בתיק
20-05459-07-2 ביקש התובע לבצע שטר בסך 5,700 ש"ח. בתיק 20-03249-08-4 ביקש התובע לבצע שבעה שטרות בסך כולל של 159,131 ש"ח. הנתבעת התנגדה לביצוע השטרות. ההתנגדות התקבלה, וניתנה לנתבעת רשות להתגונן. הדיון בשתי התביעות השטריות אוחד, ועתה עלינו להכריע בהן.

טענות הנתבעת

בשנת 2002 פתחה הנתבעת על שמה, ובעבור אביה, חשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ. הנתבעת היתה היחידה, שניהלה את החשבון, והיתה בעלת זכות החתימה הבלעדית בחשבון. החשבון שימש את אביה של הנתבעת, מר אלון סבג, לתשלום לספקים של חנות לממכר בגדים, שניהל האב (להלן - החנות). כל אימת שהתבקשה על ידי אביה, היתה הנתבעת מושכת שיק מהחשבון, ואביה היה מפקיד כנגד את אותו שיק את סכומו בחשבון.

לאחר שהחנות נקלעה לקשיים כלכליים, חדל אביה של הנתבעת מלהפקיד כספים בחשבון כנגד השיקים שמשכה ממנו הנתבעת. עקב כך חוללו שיקים שנמשכו על ידי הנתבעת, והיא הוכרזה כלקוחה מוגבלת מיום 18.5.04 ועד 18.5.06.

עקב הגבלת החשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פתחה הנתבעת חשבון נוסף, והפעם בבנק הפועלים בע"מ. ושוב, מערכת היחסים בין הנתבעת לאביה היתה באותה המתכונת: זה ביקש שתמשוך מהחשבון שיקים על פי בקשתו, והנתבעת עשתה כן. האב היה אמור להפקיד בחשבון זה את סכומי השיקים שנמשכו.

בעקבות בקשות לביצוע שיקים, שנמשכו מחשבונות הבנק של הנתבעת, התברר לה, כי שיקים מחשבונותיה נמשכו תוך זיוף חתימתה על גביהם והועברו לצדדים שלישיים. לטענתה של הנתבעת, שיקים אלו - לרבות השיקים הנדונים בתיק זה - מעולם לא נחתמו על ידה, אלא חתימתה על גביהם זויפה. על כן, ביום 5.6.2008 פנתה הנתבעת אל משטרת ישראל והגישה תלונה על זיוף חתימתה.

לתמיכת טענותיה, צרפה הנתבעת להתנגדויות שתי חוות דעת, אשר הוגשו במסגרת ת"א(פ"ת)1396/07, שם נדונה תביעה שטרית אחרת, שהוגשה נגד הנתבעת דנן. בחוות הדעת נכתב, כי ברמת הסתברות גבוהה, השיק שהוצג למומחים לא נחתם על ידי הנתבעת, אלא מדובר בחתימה מזויפת. יצויין שתי חוות הדעת מתייחסות רק לאותו שיק שנדון שם.

הנתבעת טוענת, כי הנטל להוכיח העדר זיוף, וכי מדובר בחתימתה של הנתבעת עצמה  על השיקים נשוא תיק זה מוטל על כתפיו של התובע.

דיון והכרעה

אכן הנטל להוכיח, כי החתימה המתנוססת על גבי השיקים הנדונים בתיק זה, מוטל על כתפי התובע. כך נקבע לא פעם. לעניין זה ראה למשל פסק הדין בע"א 5293/90, בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3), 240, 261 (להלן - פרשת בנק הפועלים):

"... הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה ...".

כן ראה ת"א(חיפה)11133/97, בנק לאומי לישראל נ' מ.ד.פ הדבקות בע"מ ואח', לא פורסם:

"... אקדים ואומר, כי אני מקבל טענת הנתבעת, שעל הבנק הנטל להוכיח כי היא זו שחתמה על טופס הערבות, באשר חתימה מזוייפת אין כוחה יפה כלשהו".

כן ראה ע"א 46/77, היינץ ג' בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1), 715, 716:

"... דעתי היא, שהספקות הקימים לגבי אמיתות החתימה ממשיים עד כדי כך שהמסקנה חיבת להיות כי הבנק המשיב, שעליו היה נטל הראיה לכל הדעות, לא הצליח להטות את כפות המאזניים לקראת הסתברות שהחתימה היא חתימתו של המערער".

כן ראה תאק(מרכז)1597-08-07, בנק לפתוח התעשיה בישראל בע"מ נ' נועה נ.רם יבוא ויצוא 2000 בע"מ ואחרים, לא פורסם:

"... לא זו אף זו, ההלכה היא שכאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע".

התובע לא כופר בכך, שנטל ההוכחה בטענת אמיתות חתימת הנתבעת על השטרות חל עליו. הוא אף מציין זאת בסעיפים 21.ב. ו-24 לכתב הסיכומים מטעמו.